מאמר שנמסר על ידי סטניסלב Shishkanov, אנליסט טרנזקציות, מטפל EMDR (DPDG).
העורכים מודים בשקידה לסטניסלב ומזכירים לך שאם אתה מוצא את עצמך מדוכא - לך לפסיכולוג!
אני מרגיש כבר הרבה זמן שמשהו לא בסדר איתי, משהו בסיסי בי לא בסדר. אני חסר תקווה, ואני לא מצפה שזה ישתנה מתישהו. אם אני מרגיש טוב, אז אני יודע היטב שזה לא לנצח. כאילו צל שחור מרחף מעלי, נפרד לרגע, ואז כיסה אותי שוב. אני חושש שזה יהיה רע שוב.
היום התעוררתי שוב במכונית. החזה הוא עדיין אותו אבן, מתח, חרדה ועצב. לא היה כוח ורצון לקום וללכת אל הבית לאחר שחזר מעבודתו. לפעמים אני נרדם ממש במושב הנהג. נראה כי ברגע שמישהו התנגש במכונית שלי, זו היתה הדרך החוצה.
אחר כך אני הולכת הביתה, מחליפה בגדים וחוזרת לעבודה. אני יודע שאני צריך לחייך, אני אומר שאני בסדר להגיש דוחות בזמן. אני עושה רושם של אדם רגיל.
חברים אומרים לי - לשמוח בחיים, להירגע, אחי, אתה מאוד מאוד. איך להסביר להם שזה רק יותר גרוע, שאני לא ראוי לחיות, ואני מרגיש כמו חוסר מוחלט מוחלט.
המבחן הגרוע ביותר עבורי הוא שיחת חולין.
אני לא יודעת מה לומר. הוא נושם בחזהו, מופיע פחד. מחשבות נעלמות, הן מסתחררות במערבולת לתוך משפך וריקנות. מרגיש פתטי וטיפש. אני רוצה שמישהו יעזור לי ויוציא אותי מהמצב הזה, אני רוצה לברוח. אבל אני חסר ערך ואף אחד לא צריך. אני אשאר לבד.
הכל נראה טיפשי, מגוחך, מביך ולא הולם. התנועות מכניות, מסתירות את עיני מבושה. קראתי את כל אותות העוינות מאיש השיח. פחד דביק, בושה, דחייה, תיעוב עצמי. אני רוצה להיכשל ולהיעלם. אני שונא את עצמי, כל המצב הזה הוא עינויים ועינויים.
השתתקתי באמצע המשפט מתוך חוסר הסובלנות עד כמה זה נשמע מטופש.
התחושה של אי-הטבעיות שלה כבר קרובה לעוויתות, הצוואר מתקשח, בגרון, הלסתות מתוחות, אימה פראית בחזה. כדי פשוטו כמשמעו יש מאמץ, זה קשה פיזית.
כשאנשים אומרים שהכל בסדר איתי, נראה לי שהם מציקים להם, אם כי אני מבין שזה לא כך. לרוב, אני רק רוצה להישאר לבד, כי אני לא צריך להיות עם אנשים אחרים. אני חושב שללא אותם זה יהיה יותר טוב.
היחסים שלי וחיי המין שלי הם כישלון נפרד. אני כל הזמן מפחד לאבד ילדה. היא מטפלת בי, וזה עושה את זה יותר גרוע, כי אני בטוח שאני לא מגיע לה, היא תבין ותעזוב אותי לבד. כשאני עושה זאת, אני מנסה להימנע ממין. אין לי כוח ותשוקה להתמודד איתם, אם כי אני מבין שזה חשוב לה. בגלל זה אני מרגיש אימפוטנט, אני לא מרגיש כמו גבר. אני אפילו לא יכול.
אני לא רואה גרסה אחת של התפתחות החיים שבה לא הייתי סובל. אנשים שמולדים ילדים מעוררים בי מבוכה. אחרי הכל, הם חייבים להבין לאן הם מובילים אותם, איזה מין עולם וחיים זה. אני לא רוצה שאף אחד יסבול כל כך הרבה ולא מתכוון לקבל את הילדים שלי.
דיכאון הוא השלכה של עתיד שלילי. אדם מדכא ומבטל את הרצונות שלו בגלל הפחד, ויחד איתם רגשות אחרים, אנרגיה ותחושה מתרחקים יותר ויותר. ללא תשוקות, לאדם אין כיוון, אין אנרגיה, ואין הבנה של איפה ומדוע הוא חי. ואת הרקע השחור וכתוצאה מכך מוקרן קדימה ונראה כי זה תמיד יהיה ככה.
הדרך החוצה היא לחשוף את הרצונות מדוכאים בעבר וללמוד איך להתמודד עם החששות כי הם היו מדוכאים. החדשות הטובות הן שבטיפול זה אפשרי. זה לא איזה פגם אנושי, אלא פשוט מצב הנובע מסיבות מסוימות, ואיתו אפשר (וצריך) לעבוד. (ג)
